יום שלישי, 6 בינואר 2009

נפגעי מבצע עופרת יצוקה אינם יודעים זאת אך המלחמה האמיתי עדיין לפניהם

הכותרת שבחרתי לפוסט הזה אמנם קשה אך לצערי היא לא רחוקה מן האמת. נפגעי מבצע עופרת יצוקה עומדים בפני מלחמה ארוכה על זכויותיהם בגין נזקי הגוף שנגרמו להם. כשאני אומר נפגעים אני מתכוון כמובן לא רק לאזרחים בעורף, אלה גם לחיילי צה"ל אשר מחרפים את נפשם בשטח האש של עזה.

האזרחים הנפגעים אמורים לנהל את תביעת לקבלת פיצויים, כנפגעי פעולות איבה. הטיפול בתביעות מסוג זה הינו של המוסד לביטוח לאומי אשר אחראי על ניהול התיקים עצמם והועדות הרפואים ונראה לי שאין צורך להרחיב בנוגע לעובדה שמדובר באחד הגופים המסורבלים במדינה.

מבחינת החיילים, הם אמורים לנהל את תביעותיהם לפיצויים במסגרת משרד הביטחון, אשר גם הוא נחשב למסורבל לא פחות מן הביטוח הלאומי, בכל הנוגע לאופן התנהלות וקצב טיפולו בתביעות ובנפגעים.

אבל הסירבול אינו הבעיה העיקרית שעומדת בפני הנפגעים. עם הסירבול אפשר עוד להתמודד איך שהוא. הבעיה העיקרית היא אותן ועדות רפואיות אשר אמורות לקבוע את שיעור הנזק אשר נגרם לנפגעים או במילים אחרות את גובה אחוזי הנכות שלהם.

הניסיון (ויש לי לא מעט ניסיון בניהול תיקים שכאלה הן מול ביטוח לאומי והן מול משרד הביטחון) מראה כי לנפגעים כמעט תמיד נקבעות נכויות נמוכות יותר מן הנכויות האמיתיות שמהן הם סובלים. נפגעים אשר רוצים למצות את זכויותיהם, נדרשים לנהל מלחמת חורמה במסגרת הועדות הרפואית של ביטוח לאומי ומשרד הביטחון, להצטייד בשירותיהם של עורכי דין ורופאים מומחים ולהוציא כספים רבים למטרה זו.

אלו שינסו לחסוך את עלויותיו של יצוג משפטי, או אלו שהפרוטה אינה מצויה בכיסם ואין באפשרותם לשאת בהוצאות שכר טרחת עורך דין, כמעט בוודאות שלא יזכו לקבל את מלוא הפיצוי המגיע להם. אלו יאלצו להסתפק במקרה הטוב בחלקו של הפיצוי בלבד ובמקרה הגרוע ישארו ללא כל פיצוי.

זה נכון, אי אפשר להשוות כמובן בין המלחמה האמיתית בשטח ובין המלחמה שעליה אני מדבר, מול ביטוח לאומי ומשרד הביטחון. אך לא ברור לי מדוע צריך בכלל להעביר את אלו שנפגעו בגופם ובנפשם במלחמה הראשונה, מלחמה נוספת, תוך התשתם אט אט והבאתם למצב בו כבר לא יהיה אכפת להם כלל לוותר על זכויותיהם לקבלת פיצוי.

חבל שזהו המצב במדינת ישראל של המאה ה-21, אשר אינה יודעת עדיין לדאוג לאזרחיה וחייליה, שנפגעים במלחמות ובפעולות טרור.